ממכונות כתיבה למסכי מגע: היסטוריה קצרה של איך אנחנו מקלידים

בכל פעם שאתה לוחץ על מקש, אתה משתמש בתנועה שעוצבה על ידי כמאה וחמישים שנה של פשרות קטנות ומעשיות, שרובן נעשו על ידי אנשים שפתרו בעיות שכבר לא קיימות. סיפור ההקלדה הוא למעשה סיפור של מכונות שמשתנות הרבה יותר מהר מההרגלים שיצרו.

מכונת הכתיבה הראשונה שהצליחה מסחרית, שולס וגלידן משנת 1874, הייתה פלא מכני וסכנה ממשית להקלדה מהירה. פסי הכתיבה שלה התנדנדו מעלה כדי לפגוע בנייר מתחת לגליל שהקלדן אפילו לא יכל לראות, כך חסימות היו שכיחות ובלתי נראות עד שהדיו כבר היה מרוח בכל מקום. סידור מקשי ה-QWERTY שהופיע סביבה, יהיה אשר יהיה המניע המקורי המדויק שלו, נותר קיים משום שבתי ספר מוקדמים להקלדה לימדו אותו, וברגע שמסה קריטית של קלדנים הכירה אותו, אף פריסה מתחרה לא יכלה לקבל מספיק אימוץ כדי שיהיה חשוב. זוהי אחת הדוגמאות המוקדמות והברורות ביותר לתקן טכנולוגי שניצח בזכות מומנטום ולא בזכות יתרון.

מכונות כתיבה נותרו מכניות במשך כמעט מאה שנה, כאשר קלדנים בנו כוח פיזי אמיתי כדי ללחוץ חזק מספיק על המקשים כדי להדביק מספר עותקים בבת אחת. המעבר למכונות כתיבה חשמליות באמצע המאה העשרים, ובפרט Selectric של IBM, החליף את פסי הקלדה המתנדנדים בכדור הקלדה מסתובב יחיד, מה שהפך לבסוף את חסימות ההקלדה לנדירות ואפשר למקלדנים לעבוד מהר יותר מבלי להילחם במכניקת המכונה. לראשונה, הגורם המגביל את מהירות ההקלדה היה בעיקר האדם, ולא החומרה.

הפריצה האמיתית הגיעה עם מעבדי תמלילים ולאחר מכן מחשבים אישיים בשנות ה-70 וה-80, שניתקו לחלוטין את ההקלדה מהנייר. פתאום טעות לא הייתה כתם לחיות איתו או דף להקלדה מחדש, אלא מרחק מקלדת אחורית אחת מלהיעלם. זה שינה את פסיכולוגיית ההקלדה לא פחות מטכנולוגיה של ההקלדה: קלדנים קודמים אומנו לזהירות קיצונית מכיוון ששגיאות היו יקרות, בעוד שקלדנים מתקופת המחשבים יכלו באופן סביר להחליף דיוק מסוים במהירות, מכיוון שתיקון הפך כמעט בחינם. המקלדות עצמן שמרו על אותה פריסת QWERTY לאורך כל המשמרת הזו, פשרה בת מאה שנה שרכבה בשקט על גבי מכונות חדשות לחלוטין.

ואז הגיעו מסכי מגע, ולראשונה מזה למעלה ממאה שנה, שיטת קלט חדשה ומשמעותית לא ירשה כלל את המקלדת הפיזית. הקלדה על זכוכית מסירה לחלוטין את המשוב המישושי, מאלצת את התוכנה לפצות באמצעות טקסט חזוי ותיקון אוטומטי, ובכך למעשה מעבירה חלק מבעיית הדיוק מהאצבעות לאלגוריתם שמנחש למה התכוונת. הקלדה בהחלקה דחפה את הנושא הזה עוד יותר, והפכה את ההקלדה לתנועה רציפה במקום סדרה של נקישות נפרדות, משהו שאף מעצב מכונות כתיבה מכניות משנת 1874 לא יכול היה לדמיין שייקרא הקלדה בכלל.

מה שקל לפספס בכל זה הוא כמה זיכרון שרירים שרד כל מעבר. קלדן QWERTY מיומן משנת 1950, שעבר להיום, יכול היה לשבת ליד מקלדת מודרנית, ולאחר כמה דקות של הסתגלות לתנועת מקשים קלה יותר, להקליד באותה יכולת כמו כל מי שאומן על החומרה של השנה. המקשים הפכו שקטים יותר, המכונות הפכו חכמות יותר, והנייר נעלם לחלוטין, אבל המיומנות הבסיסית שמתחת לכל זה בקושי השתנתה במאה וחצי.